למה אנחנו בעצם מנסים להרוג את החיממים של השירותים במעבדה
בואו נהיה כנים: שירותים הם סיוט עבור מכשירים אלקטרוניים. יש שם אדים רבים, שינויים פתאומיים בטמפרטורה, ולחות תמידית באוויר. זו תנאים אידאליים לקריסה של מעגלים חשמליים.
אנחנו לא רוצים לנחש האם החיממים יעמדו בעומס. במקום זאת, אנחנו מכניסים אותם ל”מבחני הזדקנות בתנאי לחות”. במילים פשוטות: אנחנו גורמים להם להיכשל במעבדה, כדי שהם לא ייכשלו בבית שלכם.
המאבק נגד האדים
רוב המנורות האינפרא-אדומות משתמשות בזכוכית קוורץ ובחוטי טונגסטן. זכוכית הקוורץ מצוינת להעברת חום, אך הבעיה האמיתית נמצאת בחיבור בין הזכוכית למתכת – שם נכנסת הלחות. כשאדי המים פוגעים בחלקים החשמליים, יכולה להתרחש חמצון או קצר חשמלי. באמצעות מבחני ההזדקנות האלה, אנחנו יכולים לחקות שנים של שימוש בתנאי לחות גבוהה, תוך מספר שבועות בלבד. זו הדרך היחידה לדעת האם החיבור בין החלקים אכן עושה את עבודתו, או שהמנורה תתקלקל מוקדם מדי.
עקיבה אחר “ההתפשטות” של הלחות
אנחנו לא פשוט משאירים את המנורות בחדר לח. אנחנו מעמיסים עליהן את העומס המרבי, על ידי שינוי תדיר בין לחות גבוהה לחום גבוה.
אנחנו מחפשים תופעה שנקראת “התפשטות של הלחות”. זו תופעה שבה הלחות יוצרת שכבה דקה על הבדידה, והחשמל מתחיל לזרום על פני השטח, במקומות שאסור לו לזרום. אם זה קורה, המנורה הופכת לסכנה. אנחנו קובעים סטנדרטים גבוהים לחיבורים בין החלקים, אך המבחנים הם הדרך שבה אנחנו בודקים האם הייצור אכן איכותי.
האיזון העדין
החלק הקשה הוא שאי אפשר פשוט להפוך את החיבורים ל“מושלמים”. אם החיבורים נוקשים מדי, הצינורות של הזכוכית עלולים להישבר כשהם מתחממים. למה? כי זכוכית ומתכת מתרחבות בקצבים שונים. זו משחקת תמידית של כוחות. אנחנו משקיעים הרבה זמן בשינוי הלחץ על החיבורים, כדי שהמנורה תישאר עמידה בפני מים, אך עדיין תהיה לה מספיק גמישות כדי לעמוד בחום, מבלי להישבר.
אנחנו משתפים את נתוני המבחנים שלנו, כי המילה “עמידה בפני מים” כבר לא אומרת הרבה. אנחנו מעדיפים להראות לכם בדיוק כמה שעות של שימוש בתנאי לחות גבוהה המנורה יכולה לעמוד.